נגיסת המערב במזרח - אמנים לבנים מנסים לשיר בקוריאנית

כותבת: אופיר שם טוב

קייפופ הוא סגנון מוזיקלי ייחודי שמקורו בקוריאה הדרומית המשלב בתוכו מגוון סגנונות. מוזיקת הקייפופ נהפכה לתת-תרבות פופולרית בקרב בני נוער ומבוגרים צעירים ברחבי אסיה ולאחרונה הפכה לפופולרית גם במדינות המערב. רוטינות הריקוד המורכבות, התלבושות והאימונים שכל אמן קיי-פופ צריך לעבור הם רק חלק מהדברים שגרמו לכל כך הרבה אנשים להיסחף על ידי הז׳אנר.

לאור פריצתם של להקות הקיי-פופ במערב, גבר הרצון של אוכלוסיות לא-אסיאתיות להיות ולהפוך ל״איידולים״ בדרום קוריאה. ״איידול״ הוא מונח אשר מתייחס לאמן קייפופ.

התופעה החדשה עוררה דיון רב בין מעריצים מקומיים ובינלאומיים וניתן לראות כי יש התנגדות רבה וחריפה כלפיה. מדוע מעריצי הקייפופ הבינלאומיים מתנגדים כל כך לקבלתם של אנשים ממגזר אחר בתוך תעשיית הקייפופ, אנשים לבנים בפרט? האם זו גזענות? - על מנת להבין את טענתם ואת נקודת מבטם יש להבין בקצרה כיצד דרום קוריאה מתנהלת.

דרום קוריאנים רבים מהללים תווי פנים מערביות בין אם הם מודעים לכך או לא. אידיאל היופי הדרום קוריאני מעדיף גזרה רזה, פרצוף קטן, לסת בצורת ״V״, שפתיים קטנות, גבות ישרות, עור חלק ועיניים גדולות. בדרום קוריאה, האנשים אשר מפיצים ומחדירים את התופעה הזו והאידיאל יופי הזה הם בעיקר זמרי ולהקות הקייפופ.

על הזמרים עצמם מופעלים לחצים מצד החברה ומצד המעסיקים שלהם להיראות בצורה מסויימת; גם אם עליהם לעבור ניתוחים פלסטיים כדי להשיג את המראה הנחשק הזה. כאשר חברות המוזיקה הדרום קוריאניות מציגות בעיקר רק אמנים בעלי התכונות האידיאליות האלו, ישנו לחץ כלפי החברה החיצונית להיראות כמוהם.

בדרום קוריאה ובעוד מדינות אסיאתיות יש אידיאל יופי מאוד נוקשה. בזמן ששאר העולם לכאורה מקבל את העור הכהה ואף שואף אליו (לדוגמה: קים קארדשיאן, קיילי ג׳נר), רוב הדרום קוריאנים עדיין מאמינים כי הדרך היחידה להיחשב ליפים היא על ידי השגת עור בהיר וחיוור; בצורה הכי פשוטה - לבן=יפה.

כיצד החשיבה הזו התחילה? זה לא סוד שבעבר בצורה אוניברסלית כולם התייחסו לצבע העור כאל גורם מכריע במעמדו של האדם. הקולוניאליזם האירופי הגביר את האפליה - אם אתה כהה עור אתה לא שווה אל האדם שעורו בהיר, אלא אתה נחות ממנו. לכאורה, תפיסה זו השתנתה במהלך השנים, אך בדרום קוריאה נוצרה מעין אובססיה למודל יופי שמאדיר עור לבן. עד כדי כך שרוב האוכלוסייה פונה למכשירים מלבינים וניתוחים אשר יעזרו להם להשיג את מטרתם.

כאשר הבנתי כי ישנן עקבות של פריבילגיה לבנה בתוך תעשיית הקייפופ, והשאיפה לעור לבן במדינה ובתעשייה למעשה גורמת לתופעות רחבות יותר להתרחש, רציתי לבדוק האם התופעות הרבות דיון הללו באמת מהוות פגיעה כלפי מישהו או משהו. וגם אם לא, האם הרצון למנוע אותן מוצדק?

כיום, הקיי-פופ ידוע בבגדים הייחודיים ובאיפור של האמנים - נשים וגברים כאחד. לא פעם ולא פעמיים מתגלה כי צוות האיפור מאפר את הזמרים באיפור אשר בהיר מצבע עורם האמיתי בכמה גוונים, ואף מעריצים קוריאנים אשר מצלמים את האמנים האהובים עליהם דואגים לערוך את התמונות ולהלבין אותם לפני העלתם לאינטרנט.

(לי האנ-גיול, X1) (הא סו-יונג, LOONA) (קים טאה-היונג, BTS. לפני ואחרי עריכה)

הגישה של דרום קוריאה כלפי צבעי עור והאידיאליזציה שלהם כלפי עור בהיר פתחה למעשה מקום לאמנים לבנים להתחיל את הקריירה שלהם כאמני קייפופ.

ביוני 2019 הזמרת "לאנה" (בשמה האמיתי יוג'יניה סווטלנה) אשר גדלה באי סחלין ברוסיה התחילה את הקריירה שלה כזמרת קייפופ המקדמת את המוזיקה שלה בדרום קוריאה למרות שאינה קוריאנית או אסיאתית כלל.

מוצאה האתני של לאנה עורר דיון בקרב מעריצי קייפופ בינלאומיים, רבים מהם טוענים שלאנה לא ראויה לדבייט בתעשיית המוזיקה הקוריאנית מכיוון שהיא לא קוריאנית. מהצד השני, יש את אלו שמעריכים את יופיה האירופאי ומאמינים כי אין דבר רע בשילובה בתעשייה.

"סיאולביטס" 'פלטפורמה להרהורים על הבידור הקוריאני' העלו כתבה ביולי 2019 העוסקת בדיון "האם ללאנה מגיע לדבייט" בדרום קוריאה. בכתבתם הם מעלים נקודה חשובה; מלא טוענים כי ללאנה לא מגיע לדבייט בקוריאה כי היא אינה קוריאנית, אך ניתן לסתור את הטענה הזו לאור העובדה שישנם מספר רב של אמני קייפופ מצליחים שאינם קוריאנים מלאים ואף קוריאנים בכלל.

(מומו, יפנית,TWICE) (לוקאס, תאילנדי וסיני,NCT) (סומי, קוריאנית והולנדית) (ורנון, קוריאני ואמריקאי, SEVENTEEN)

מדוע זה בסדר שאמנים ממדינות ומוצאים אחרים ישתלבו בתעשיית המוזיקה הקוריאנית ולאנה לא, או כל אמן לבן אחר לצורך העניין. התשובה לכך קשורה לעובדה שלאנה לבנה, הלובן שלה מעניק לה פריבילגיה של'אדם בעל צבע' אין, וייתכן שהיא מנצלת את הפריבליגיה הזו לטובתה.

לאנה, היותה לבנה בעלת תכונות אירופאיות יפות באופן קונבנציונלי, ובעלת תכונות הנדמות לאסיאתיות 'במידה הנכונה', באופן אוטומטי הופך אותה ליפה בעיני הקהל הדרום קוריאני.

ביוני 2019 "20To One" - תוכנית בידור אוסטרלית ערכה סגמנט על "BTS", הלהקה הקוריאנית הראשונה שפרצה לשוק האמריקאי והמערבי בהצלחה, וכן היא מחזיקה בכותרת של הלהקה הכי מפורסמת כרגע. הכתבה נהייתה ויראלית לאור התגובות הקסנופוביות, גזעניות והומופוביות שנאמרו כלפי הקבוצה. בנוסף, הכתבים פרסמו מידע שהוא לא נכון ובמקום לתת ביקורת בונה הם התעלמו מהישגיהם של חברי הלהקה ולעגו להם אך ורק כי הם להקת קייפופ. בכתבת וידאו ישנם מספר תגובות כמו "-והם אפילו נאמו נאום ב-UN (האומות המאוחדות), -על מה?, -אני אומר מוצרי שיער" - הכתבים ציינו תגובות כאלו בזמן שהנאום עצמו היה על שיתוף הפעולה של הלהקה עם UNICEF אשר קורא לילדים ולנערים ומעודד אותם "למצוא את קולם", להישאר בבית הספר על מנת למצוא תעסוקה וכן הפרויקט פועל נגד אלימות כלפי ילדים.

חוץ מעוד כמה תגובות אשר התייחסו לפצצות אטומיות וצפון קוריאה, אחד מהמנחים תהה אם קים ג'ונג-און "Is into boy bands" - דרום קוריאה וצפון קוריאה הם אכן שתי מדינות נפרדות, אך המנחה ציוות גברים אשר פעלו וגייסו כסף למען הנוער ודיקטטור ביחד - תגובה גזענית למדי.

זוהי דוגמה אחת לכך שאנשים ממהרים לבטל ולדחות אמנים שלא דוברים אנגלית וניתן לראות כי הישגיהם היוצאי דופן של ביטיאס ותרומתם לתעשיית הקייפופ עדיין לא משנה את העובדה שלמיעוט תמיד יהיה קשה יותר להשתלב בשוק המערבי דובר האנגלית.

בהקשר לנושא, לדרום קוריאנים ולמיעוטים אחרים שלא דוברים אנגלית עדיין קשה לפרוץ לשוק המערבי בגלל מגבלת השפה, המראה והעובדה שהוא לא מקבל אותם.

שלאנה או כל אמן לבן אחר יכנסו למרחב ומקום המיועד לאמנים קוריאנים ומזרח-אסיאתים אחרים כאשר הסיכויים שלה ושל אמנים לבנים אחרים להצליח גדולים יותר, משאיר טעם רע בפה.

זאת גם חלק מהסיבה שדרום קוריאנים השוהים במדינות אחרות שהן לא דרום קוריאה פונים לקייפופ כדי להגשים את חלומם להיות אמני מוזיקה, לאור המחסור המורגש בייצוג אסיאתי בתעשיות הבידור המערביות.

מתוך "AllKpop" - במהלך 2016, דאהיון מהלהקה B.A.P התמודד עם ביקורת לא מוצדקת על תמונה שפרסם דרך האינסטגרם הפרטי שלו. בתמונה שהעלה הוא נראה טוב וחייך חיוך למעריצים שלו - הוא כתב "I'll see you guys tomorrow". לאחר שעה, הוא העלה את התמונה פעם נוספת אך הפעם עם פילטר בוהק יותר; לתמונה הזו הוא כתב:

"Sorry I'm not very good at editing lololol I'll use the picture well'', הסיבה לכך שדאהיון העלה את התמונה מחדש ערוכה היא לאור התגובות השליליות שנכתבו על צבע עורו הכהה.

הסיטואציה הנ"ל היא רק דוגמה אחת למקרים המתרחשים מספר פעמים בקרב אמני קייפופ. דאהיון ועוד מספר רב של זמרים בתעשייה בעלי עור כהה כמו קאי מ-EXO, היולין מ-SISTAR, אן מ-VIXX ועוד מוקנטים לאור צבע עורם הכהה וכתוצאה מכך, רבים מהם נהיים חסרי ביטחון ומנסים לשנות את מראותם רק כדי לספק את הציפיות הלא ריאליסטיות מצד הקהל הצופה בהם.

מכאן אפשר לגלות כי לא רק שלאמנים קוריאנים ומזרח-אסיאתים קשה להשתלב בתעשייה המערבית, קשה להם להשתלב בתעשייה אשר נוצרה ונועדה עבורם. משני הצדדים ישנם ציפיות כלפי האמנים הללו להיראות, להישמע ולהיות כמו המערב - עליהם לדבר אנגלית, להיות בעלי עור בהיר עם אף גבוה ועפעפיים כפולים וכן להתאים את עצמם למוסכמות למרות שהם לא אמורים לעשות את כל הדברים הללו ודברים אלו לא אמורים להיות מצופים מהם.

לאחר עשיית הכתבה גיליתי שבתוך תעשיית הקייפופ ישנו יחס מועדף מאוד גלוי למראה הלבן; למרות שהייתי מודעת ליחס הזה מקודם, כתיבת הכתבה העשירה את הידע שלי וגרמה לי להבין באמת את גודל הסקאלה של התופעה.

לדעתי הנושא חידש ואישר לחברה שבתוך תעשיית הקייפופ, קבוצות חייבות לפרוץ מחסומים של קסנופובויה, גזענות ושל שפה כדי שיהיו מוצלחים. וגם אז, הם נחשבים בעקביות לקטגוריה של מוזיקה המעניינת רק אנשים מועטים - למרות שזה לא נכון, ממשיכים להקטין בערכו של הז'אנר והאמנים המשתייכים בו פעם אחר פעם.

אמנים לבנים אשר פורצים למרחב וחלל אסייתי, ויוצרים קריירה בזכות הפריבילגיה הלבנה שלהם בזמן שהם כבר שולטים ברוב תעשיות המוזיקה והבידור הבינלאומיות, היא חדירה לא מוצדקת.